<h1>מגן אבות להמאירי — הענין העשירי</h1>
<h2>דף קד.</h2>
ראיתי ג"כ באותם התלמידים שהיו מקילים לזמר בכלי שיר ולהעיר מיתרי הכנורות ושאר מיני זמר בשבת בלא שום חשש אסור, ונפלאתי הרבה היאך הורגל דבר זה ביניהם והיו אומרים שלא מצינו אסור אלא בסיפוק וטפוח (שבת קמ"ח. ביצה ל"ו:) מפני שהם קולות עצומים, הא שאר כלי שיר מותר. נמתי להם, והלא סיפוק וטפוח לא נאסרו אלא שמא יתקן כלי שיר, שכל קול שהוא נעשה לשמחה יש לחוש בו לתיקון כלי שיר, וא"כ ק"ו שהזמר בכלי שיר עצמן יש לחוש בהם לתיקון כלי שיר. ועוד אמרו בסוף עירובין עולא איקלע לבי רב מנשה אתא ההוא גברא טרף אבבא אמר מאן האי, ליתחל גופיה דקא מחיל ליה לשבתא, א"ל רבא לא אסרו אלא בקול של שיר בלבד, כלומר ומגזירת תקון כלי שיר, הא שאר השמעת קול שלא בכונת שמחה, כגון הקשה על הדלת מותר. ואע"פ שבתלמוד המערב סוברין בה בכולם לאסור כל השמעת קול אף שלא בכונת שמחה, וכמו ששנינו שם במס' יום טוב א"ר אלעזר כל משמיע קול אסורים בשבת ואמרו שם ר' אלעזר [אלעא] (איעצם) [איעצר] בסידרא סליק לביתא אשכחון דמיכין דמך על תרעא בגין דלא בעי מקיש בשבתא וכו', אין הלכה כן, אע"פ שרבים פסקוה כמו שבארנו בחבורנו. הא מ"מ כל קול של שמחה יש לחוש בו לתקן כלי שיר, וכ"ש בזמר של כלי שיר עצמן, וכן אמרו שם בסוף עירובין מטיפין מים מן הערק לחולה בשבת. וערק זה הוא כלי שפיה צר מלמעלה ובתחתיתו נקבים דקים הרבה ומוציא את המים טפה טפה וכשנופלים לתוך כלי של מתכת נשמע מהם קול צלצול כקול של כלי שיר הנקראים בלשון תלמוד זמזומי (שם בגמרא). ובלשון לעזות צינבאש וקא דייק (מכא) [מניה] לחולה הוא דשרי הא לבריא אסור, ומי לא עסקינין דנים ובעי לאיתעורי, כלומ' שאין קול זה נעשה אלא להשמעות קול לבד להעיר את הישן ולא לכונת שיר ושמחה, ואלמא כל השמעת קול אסורא אף שלא בכונת שיר, ותירץ בה, לא, דתיר ובעי דלינים, כלומר שהוא ער יותר מדאי ורוצים ליַשנו לנעימות הקול שאינו קול חזק והוא ערב ואדם מתישן בו, והרי זה נקרא קול של שיר, אלמא כל קול הנעשה בכלי שהוא ערב לשמעו עד שמתיישן מתוכו הוה לי' קול של שיר ואסור מגזירת תיקון כלי שיר, ואין ספק שעיקר כלי שיר הראוים לכך הם אלו שהם מקילים בהם, והרי למדת שאין פקפוק באיסור שבהם. ויש עוד אצלי ראיה גמורה לאיסורן ממה שאמרו (סוכה נ'.) החליל חמשה וששה כלומר שאין דוחה לא שבת ולא יום טוב וא"כ כל שלא חל יו"ט הראשון בשבת נדחה משום שבת ומשום יו"ט ואינו נוהג אלא חמשה הנשארים, ואם היה יו"ט ראשון בשבת אינו נדחה אלא אותו היום ונמצא נוהג ששה הנשארים. ואם היו כלי שיר מותר לנגן בהם בשבת, למה אינו נוהג בו ומה דחייה יש בו אלא ודאי איסורו פשוט ומתוך כך נאסר. ואעפ"י שחליל זה, וכן שאר מיני הנגון לא נאסרו אלא לשמחת בית השואבה, אבל חליל ושאר מיני זמר של עבודה מותרין בשבת, וענין זמר של עבודה הוא שבשעת הקרבת התמיד היו הלוים עולים על הדוכן בכל יום לומר שירה על הקרבן, וכבר פסקנו שם שעיקר שירה זו בפה ובמזמורים ידועים שהיו אומרים אותם בנעימה, והכלי אין בה אלא להנעים את השיר וליפות כחו, ואעפ"כ היו מתירין אותו, מ"מ בזו טעם הדבר שמאחר שיש בה חק מצוה ואין בו משום שבות הותרה להם אע"פ שאינה עבודה, שהרי אין בהם עיקר שירה אלא בפה שאין שבות במקדש וכשהותרה עבודה מן התורה הותרו כל מכשריה, וכל שכן אותם שאינם אלא משום שבות, הא בשמחת בית השואבה מיהא נאסרו, ואם אין בהם [שבות] כלל ומותרין אף בשבת, למה נאסרו בשמחת בית השואבה, אלא ודאי אין פקפוק באיסורן, ואין ספק שהחליל שהוזכר לא סוף דבר חליל לבד, אלא אף שאר מיני נגון וכלי זמר בכלל, דמה בין זה לזה שהחליל היה ראש לכלם ומתוך כך נכללו כולם בהזכרתו. והדבר ידוע שבמקדש היו חלילים וכנורות ונבלים ומצלתים וחצוצרות וכלן היו נדחות בשבת של שמחת בית השואבה וכ"ש בשבת דעלמא שלא בשעת עבודת הקרבן, והדברים פשוטים.
